החלטה בתיק רע"פ 10000/04

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בכפר-סבא כתב אישום (ת.פ. 2727/02), המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין וכן עבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

           בית-משפט השלום בכפר-סבא (כבוד סגן-הנשיא ח' פדר) הרשיע, ביום 27.8.02, את המבקש - במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים - בעבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; התנהגות פסולה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

           המבקש הודה, כי ביום 22.8.02 בשעה 04:00 לערך, איים על רעייתו, רודה זייד (להלן: המתלוננת), בפגיעה שלא כדין בגופה בכוונה להפחידה או להקניטה בכך שהגיע לבית אחותה, בו שהתה המתלוננת מספר ימים בשל חששות שהיו לה מהמבקש, ואמר לה "אני אראה לך מי הגבר". בהמשך לאמור, המשטרה הוזעקה והמתלוננת הובאה לתחנת המשטרה על-מנת למסור את עדותה.

           סמוך לשעה 10:40 הגיע המבקש לתחנת המשטרה ומשנתבקש על-ידי קצין החקירות להזדהות, הוא סירב והשיב "לא רוצה".

           השוטר שהיה במקום, הבחין בבליטה חשודה וביקש, כי המבקש יחשוף את מותנו הימנית. בתגובה, שלף המבקש סכין בעל קת שחורה, שאורך להבה כ- 25-30 סנטימטרים ונופף עמה מול השוטרים שנכחו בתחנה, תוך שהוא צועק שלא יתקרבו אליו וכי הוא יהרוג את מי שיתקרב אליו. בהמשך לאמור, כאשר השוטר רץ לעבר המבקש במטרה להשתלט עליו, ירק המבקש על פרצופו.

           ביום 24.6.03, לאחר שבעניינו של המבקש התקבל תסקיר שירות המבחן, שנעדר כל המלצה טיפולית, גזר בית-משפט השלום על המבקש חודשיים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן עונשי מאסר על תנאי.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע.פ. 71052/03).

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) קיבל את הערעור והעמיד את תקופת המאסר שעל המבקש לרצות על שנה אחת בפועל. המאסרים שעל תנאי נותרו על כנם, כפי שגזרם בית-משפט השלום.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענתו הוא, כי בית-המשפט המחוזי לא ביצע איזון ראוי בין שיקולי הענישה ונתן משקל יתר לשיקול הענישה של הרתעת הרבים והעדיפו על פני נסיבות מקלות אישיות של המבקש. כמו-כן, טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי לא איפשר לו להיות מיוצג בערעור ובכך יצר, לטענתו, סיטואציה בלתי מאוזנת שפגעה בהגנתו. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי היה על בית-המשפט המחוזי ליתן משקל יתר לעובדה, כי במועד מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, סיים המבקש לרצות את העונש שהוטל עליו בגזר-הדין של בית-משפט השלום, קרי: שני חודשי מאסר שרוצו בדרך של עבודות שירות, ובכך חרג, לדעתו, מן הלכה, לפיה ערכאת הערעור תימנע מלהחזיר אסיר לאחר שריצה מאסרו, אלא במקרים חריגים.

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, העבירות שביצע המבקש הינן מסוג העבירות שיש חשיבות להרתיע את הרבים מפני ביצוען וכאמור בית-המשפט המחוזי עמד על החשיבות שבמתן הגנה לשוטרים הממלאים תפקידים על-פי חוק. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי השתית את פסק-דינו הן על ההנמקה בדבר הרתעת הרבים והן על הרתעתו של העבריין היחיד ואין ממש בטענה, כי בית-המשפט המחוזי נתן משקל יתר לשיקול של הרתעת הרבים. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי הקצה למבקש די זמן להסדיר את שאלת ייצוגו ואף המליץ בפניו, כי עורכי-הדין שמייצגים אותו בתיק אחר, ייצגו אותו גם בהליך דנא. לטעמה, אף בהתחשב בעומס המוטל על בית-המשפט המחוזי ובכך שמדובר בערעור על קולת העונש של מי שסיים את ריצוי עונשו, לא היה מקום לדחיות נוספות ואין כל בסיס לטענתו של המבקש, כי בית-המשפט המחוזי "כפה" עליו את הייצוג העצמי.  

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           בית-המשפט המחוזי התייחס לעבירות שביצע המבקש ולנסיבות ביצוען וכן לחשיבות שבמתן הגנה של ממש לשוטרים הממלאים את תפקידיהם על-פי חוק ומצא, כי מדובר בדברים חמורים במיוחד. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי התייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש ובהן עברו הפלילי המכביד, המצביע על כך, שהאלימות הינה דרך חיים עבורו ומצא, כי אלו לא מצאו ביטוי ראוי בעונש שגזר עליו בית-משפט השלום.

           לטענת המבקש, בית-המשפט המחוזי כפה עליו לייצג את עצמו.

           דין טענה זו להידחות. שכן, ביום 1.6.04 מסרה באת-כוח המבקש, עורכת-דין רויטל סוויד, הודעה לבית-המשפט המחוזי ובה הודיעה, כי מאז נגזר דינו של המבקש על-ידי בית-משפט השלום, לא היה לה כל קשר עמו וכי היא אינה מייצגת אותו בהליך הערעור. מטעם זה, ביקשה, כי בית-המשפט המחוזי יפטור אותה מהתייצבות ביום הדיון שנקבע ליום 4.7.04. עוד ביום 1.6.04 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשתה ושחרר אותה מן הייצוג. בהמשך החלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי "המזכירות תעביר בדחיפות העתק ההודעה וההחלטה למשיב על מנת שידאג לעצמו לייצוג אם רצונו בכך". בדיון ביום 27.8.04, הגיע המבקש ללא ייצוג ובית-המשפט המחוזי המליץ בפניו, כי עורכי-הדין המייצגים אותו בתיק אחר, ייצגו אותו גם בהליך דנא והמבקש התחייב לבדוק זאת. בשל כך, קבע בית-המשפט המחוזי מועד חדש לדיון בערעור. ואולם, בדיון שהתקיים ביום 23.9.04, ניסה המבקש לדחות את הדיון פעם נוספת, אך הפעם בית-המשפט המחוזי עמד על קיומו. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי למבקש ניתן די זמן על-מנת להסדיר את שאלת ייצוגו ולא היה מקום לדחיות נוספות. 

           אף דין הטענה בדבר החזרת המבקש אל כתלי הכלא להידחות.

           הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בגזר-דינו של בית-המשפט קמא, גם אם יש בכך כדי להחזיר נאשם אל בין כתלי הכלא, כאשר אלמלא תעשה כן ייפגע האינטרס הציבורי (ראו רע"פ 5588/04 צורי נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך ס"ח, 147; דנ"פ 10906/03, דנ"פ 10914/03 צברי נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך ס"ו, 448). בענייננו, בית-המשפט המחוזי מצא, כי בנוגע למבקש השתקפו נסיבות רבות לחומרא, אשר לא באו לידי ביטוי בעונש שגזר עליו בית-משפט השלום. מטעם זה ועל-מנת שלא ייפגע האינטרס הציבורי, החמיר בית-המשפט המחוזי בעונשו של המבקש. בנסיבות אלה, לא מצאתי טעם, אשר יצדיק התערבותו של בית-משפט זה.

           מעבר לדרוש יוער, כי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כמו-כן, אין נפקות לכך, שבית-המשפט המחוזי החמיר את העונש שהוטל על-ידי בית-משפט השלום. "העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא פסקו את אותו הדין, אינה עילה למתן רשות ערעור על ערכאת הערעור הקודמת" (רע"פ 3746/99 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין-עליון, כרך 99(2), תשנ"ט/תש"ס- 1999).

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש, ולאור העובדה, כי אין בענייננו כל נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.